הסגר השלישי מוגזם, כמעט יותר גרוע ממחלת הקורונה עצמה – והיה צריך להתחשב באופי העסקים לפני שפעלו לסגור את כולם יחד. המצב הזה קשה, הפגיעה בעסקים היא מאוד קשה ועסקים כמוני שמקבלים לקוח אחד בלבד לטיפול, נפגעים ביותר.
האם יכול להיות מצב שבו אדם שסובל מבעיות קשות בעור כף הרגל צריך לחכות שלושה שבועות כדי להגיע לטיפול? מה עם המצב הרפואי של תושבי המדינה, האם זה לא חשוב? עשו את הסגר השלישי – ללא היגיון כלל. במקום לעשות את הסגר רק על מוקדי התחלואה, עשו זאת על כלל העסקים.
מצד שני, אני תוהה: האם באמת אנחנו בסגר? הערים פתוחות לרווחה, כולם נוסעים ממקום למקום ואין שוטר אחד בדרך. האם זה סגר פייק? באופן אישי ברור שאני מרגישה את הסגר בעסק שלי, מפני שבעיסוקי – בפדיקור רפואי ופודולוגיה, רבים מהלקוחות הם מהגיל השלישי, אנשים שסובלים מהזנחה ברגליהם, והם מפוחדים. האנשים האלה, במקום לטפל ברגליים שלהם ולמנוע בעיות רפואיות עתידיות, נאלצים להיכלא בביתם ולשמור על הגרושים האחרונים שלהם, מחשש שלמדינה לא תהיה האפשרות לשלם להם. הם חושבים עשר פעמים לפני שהם מוציאים שקל מהכיס.
אני לא מבינה מה המדינה עושה, אני רק יודעת, שכולנו באותה הסירה. לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. כולנו מבולבלים מהמצב ואף אחד לא באמת יודע מה יהיה מחר. רק שלא יהיה גרוע יותר.
(-מתוך: מעריב טור שפרסמתי הבוקר)